הורים רבים מכירים את המעמד בו הם מוזמנים לחדר המורים עם המחנכת, ו/או היועצת, ו/או המנהלת וכולן יחד, או חלקן, מבקשות, דורשות מתן תרופה להפרעת הקשב של הילד ואף מתנות את המשך לימודיו של הילד/ה שלהם בבית הספר, או אפילו הקבלה שלהם לבית הספר, במתן תרופה להפרעת הקשב של הילד.
יש שני מצבים, 1) ילדים עם הפרעה, מאובחנים, שאינם מטופלים כראוי או שהילד או ההורים לא רוצים לתת הטיפול התרופתי, לעומתם 2) אלה ללא אבחנה שהמורה או איש צוות חינוכי דורש לתת ולקבע אבחנה של הפרעת קשב, כי ככה זה ניראה בכיתה..
אז בואו נסדר את העניינים…
כמו לרבים מאיתנו, גם לי במשפחה יש אנשים שהם מורים ועוסקים בהוראה בצורות שונות ואני מלא הערכה לעובדה שהם מנסים ומצליחים ללמד ולחנך ולהעביר חומר נידרש על פי תוכניות לימודים כאלו ואחרות. אני מבין את הקושי בללמד ולהעביר חומר ולהתייחס לילדים בכיתה, בכל כיתה, בכל גיל, בעיקר אם יש המון ילדים בכיתה, בצורה טובה נאותה ותמיד איכותית. תמיד בכל כיתה יהיו כאלה שיודעים יותר מכולם ומפריעים ויש כאלה שלא מבינים ומפריעים ויש כאלה שלא קשובים ומפריעים ויש כאלה שאינם קשובים וחולמים. יש הרבה סוגים של תלמידים והרבה סוגים של מורים.
ובכל זאת .. לא כל ילד שלא מקשיב למורה או מפריע בכיתה , או מבולגן במעשיו או לא מכין שעורי בית או מפטפט הרבה, או כל מה שלא ניראה לימודי באותו רגע, סובל מבעייה ביכולות קשב. אלו שיש להם בעייה, לאו דווקא יש להם הפרעה ביכולות הקשב וויסות מעשיהם. כשיש בעייה, ההחלטה מה לעשות עם הילד, אמורה ליהיות משותפת להורים ולמורים יחד. לא ההחלטה של המורה או הצוות החינוכי המקצועי בלבד.
והנה, בהצצה אינטרנטית פשוטה – לאחר המון תלונות שהתקבלו במשך השנים במשרד החינוך, הוציא משרד החינוך בשנת 2011, חוזר מנכ"ל ובו יש הנחייה האוסרת על מורים לדרוש מתן טיפול תרופתי לילד כפתרון לבעיות ההתנהגות שלו או לקשיים שלו בלימודים (אורחות חיים במוסדות החינוך). ההנחייה יצאה לאחר שהורים הרגישו שהמערכת לא באה לקראתם כמו שהם באים לקראתה. במקום לתת אפשרויות ומענים אחרים לילדים האלה, במסגרת בית הספר, טענו ההורים- המורים דורשים טיפול תרופתי.
בציטוט מתוך חוזר מנכ"ל זה, אשר לדעתי, במקרים רבים, כך לפי סיפורי ההורים שמתלוננים באוזניי מפורטת הדרישה בדיוק :
החלטה על מתן טיפול תרופתי במוסד החינוכי
2.1 על מתן תרופה לתלמיד במסגרת חינוכית, מכל סיבה שהיא, יחליט רק רופא, מתוך שיקולים מקצועיים של הנחיצות לתת את התרופה במהלך הלימודים, ויגבה זאת במסמך רשמי.
2.2 חל איסור מוחלט לתת לתלמיד תרופה על סמך המלצה או החלטה של צוות המוסד החינוכי או לבקשת ההורים ללא מסמך רפואי נלווה.
2.3 עובד ההוראה המסכים להיעתר לבקשת ההורים ולתת טיפול תרופתי לילדם יתנה זאת בהמצאת האישור הרפואי המנחה ומסמך הבקשה הנלווה מהורי התלמיד לעובד ההוראה.
2.4 חל איסור לדרוש או להמליץ לתת תרופה לתלמיד ו/או להתנות את המשך לימודיו ו/או את השתתפותו בפעולות המוסד החינוכי או מטעמו בקבלת טיפול תרופתי כלשהו.
מעבר לעובדה שההמלצה של המורה או הצוות החינוכי, להורים של הילד, על טפול תרופתי [ ואפילו יש כאלה שגם מנסים לסדר ולכמת את המינונים הנידרשים והפורמולציות העדיפות לדעתם (ריטלין, קונצרטה, אדראל, פוקאלין ועוד אחרים)], לטובת הילד, אינה מקובלת עלי או על רופאים אחרים, המצב לא מקובל על ההורים וגם כפי הכתוב מעלה, לא מקובל ברמה הארצית החוקית. זה אסור.
כיוון שמי שקובע את הצורך הוא הרופא המטפל המומחה בתחום הנוירולוגיה של הילד ועל פי כך- המלצות או דרישות הצוות החינוכי או ההתנייה להמשך לימודו של הילד או השתתפותו בפעילויות הלימודיות שניכרכת, רק אם יקח הילד תרופה, היא עבירה על החוק המחייב באישור לעסוק ברפואה מאת המדינה, וזה כבר נישמע פלילי.
ההשלכות של המלצות המורים על טיפול תרופתי, אפילו שיתכן והן מוצדקות ונכונות באמת ובתמים, ולטובת הילד מאהבת הילד ומעומק לבה של מורתו, מביאות הן מהבחינה הבריאותית והן מהבחינה הלימודית, את הילד ואת בית הספר להבנה הלא נכונה והיא שהדבר היחיד הטוב שיעזור לילד, היא תרופה.
לטיפול בהפרעות קשב יש המון פנים והמון צורות לפני ובמהלך ובניפרד מטיפול תרופתי.
ויסות יכולות חברתיות וניהול עצמנו במרחב החברתי במרחב הריגשי וניהול הקשב והזמן במהלך הלימודים ובשאר שעות היום- זו מיומנות מולדת בחלקה ונילמדת לרובנו. יש ילדים שמה שנידרש עבורם באמת, היא הוראה מתקנת, יש – טיפול ועיצוב התנהגותי, יש כאלה שהכלה רגשית וסבלנות יתרה של המורה הוא הדבר המציל נפשות, ויש ובירור המצב בבית או מול חברים ושיפורו, יעזרו הרבה יותר מתרופות.
תרופות לקשב, אינן מתקנות הפרעה, הן במצב הטוב ביותר, גלגלי עזר מוצלחים ביותר ומהירים בהשפעתם.
חשוב להבין ששני הצדדים קורסים- המורים עם עומס הלימודים וכמות התלמידים בכיתה, ליבי איתם. ומצד שני ההורים עם הנטל והאחריות לשיפור מצבו הכללי של הילד, מבחינה חברתית, התנהגותית, לימודית, רגשית ואישית. כל אחד רואה את הפינה שלו ובא משם. הילד נותר בתווך ונידרש להסתכלות כללית וכוללנית ופרטנית לבעיותיו . הקושי העיקרי בסופו של יום הוא מצבו הרגשי של הילד. מה המטען אותו ייקח בשל הקשיים האלו.
לכל אחד יש תפקיד כדי לשפר את המצב- חייבים לעבוד יחד ולא בהורדה של הוראות החלטות ואיומים .
ביום 15/1/15 יצאה לשם כך גם "סיכום ישיבה בנושא שתוף פעולה בין משרד החינוך והבריאות בנושא הפרעות קשב וריכוז."
הנקודות שהועלו היו:
- לא ברור מהו ההליך הקורה במערכת החינוך במקרה של תלמיד "חשוד"
- ניראה שיש פער במערכת הציפיות הנבנית מול ההורה המופנה על ידי מערכת החינוך לבין מה שקורה במערכת הבריאות
- נראה שיש מקום לחדד למורה מה יש לעשות כשהוא מאתר תלמיד כסובל מבעיה, מבה לצייד את ההורה והילד
- רושם שאין הכשרה מספקת ומתאימה למורים
- קיימת בעיית תקשורת בין המורה לרופא
ככה מדווחים מטעם המורים שניראה תהליך של זיהוי תלמיד "חשוד":
- ברגע שיש מחשבה על ילד "חשוד" פונים למרכז השכבה,
- מחליטים להתייעץ עם פסיכולוג
- מבצעים תצפית כיתתית או עם מדריכי השילוב בחנוך המיוחד
- פונים להורים
- לעיתים יבצע הפסיכולוג איבחון ויעבירו למורה וההורה
- הפנייה לנוירולוג ילדים או פסיכיאטר ילדים
- מילוי טפסים של מורה והורה
- השהייה של הילד מהכיתה
- בדיקת הרופא ניגמרת ב"ללא בעייה קשבית" אבל לא ברור מה כן ומה לעשות
- רושם שהרופא לא בדק כפי הנידרש
הוחלט כי המטרה היא שהמורים יעברו הכשרה בנושא אחת לשנה
אני חייב בנימה אישית לומר כי אצלי אם אין החלטה שהבעיה היא קישבית- הכול כתוב ויש תוכנית אבחונית וטיפולית מפורטת ויש קו פתוח במייל למורים ולהורים מולי כדי שלא תהיינה אי הבנות.