אפילפסיה ופרכוסים

אפילפסיה ופרכוסים אינם בהכרח אותו דבר. פרכוסים הם מצבים בהם יש סערה חשמלית "קצר חשמלי " במוח המביא למראה של התכווצויות פרכוסיות .

כיוון שיש בעיה של סטיגמה, דעה רווחת בנושא מסוים שאיננה מבוססת, המביאה לפגיעה באדם הסובל מאפילפסיה ולהרחקה שלו מהסביבה בדרך של הפליה ודחייה, חשוב שתדעו מה נכון. במחקר שהקיף 19,441 בני נוער בריאים בגילאים 13-18:  יותר ממחציתם מעולם לא שמעו או קראו על אפילפסיה . מחצית מהם חשבו שאפילפסיה "מדבקת".  שליש האמינו שאפילפסיה הינה "סוג של מחלת נפש".  40% לא ידעו לומר אם חולה האפילפסיה מסוכן לסביבתו.  כמעט חצי מהילדים שנשאלו, לא ידעו לומר אם ניתן לזהות שמישהו "אפילפטי" רק מהסתכלות עליו. רק 31% אמרו שיהיו מוכנים להיות בקשר חברות ממשית עם נער/ה עם אפילפסיה. רק חצי מבני הנוער שנישאלו אמרו שהיו מספרים על המחלה אם הייתה להם.  לאפילפסיה יש סטיגמה מאד קשה ושלילית, למרות שלרב החולים יש פרוגנוזה טובה ויש כאלה שאין  להם התקפים תחת טיפול ואפילו יכולים לקבל רשיון נהיגה, אם הכל בסדר, בשליטה ובמעקב נוירולוגי , ואפילו יכולים להתגייס לצבא (לאחר שנה ללא התקפים). חייבים לתמוך בחולה ובמשפחה שלו ולסייע לו להשתלב בחברה למרות המחלה.

 

חשוב להבחין בין אפילפסיה כמחלה לבין התקף אפילפטי (פרכוס).

התקף פרכוסי (seizure) – הפרעה חשמלית של קבוצת עצבים (קבוצה קטנה באזור מסוים במוח, או כל המח). עד 10% מהאנשים יחוו התקף אפילפטי פעם בחיים. התקף יכול להיגרם על ידי משהו שהיה גורם להתקף בכל אדם בריא, או ללא גורם מסוים.  אפילפסיה כמחלה – התקפים חוזרים שהם לא בשל גורם מסויים . שכיחות האפילפסיה כמחלה באוכלוסיה היא  1%.

אפילפסיה היא מצב בו יש מראה של פרכוסים הכוללים שינויים בתפקוד מוחי- התנהגותי, מחשבתי, שינויים במצב ההכרה ו/או ההפעלה של הגוף, ללא שליטה  של הסובל ממנה. המצב הזה קורה פעמים רבות ונוכל לראות בבדיקת גלי המוח של הנבדק (בדיקת EEG) את ההפרעה החשמלית היכולה להביא למצב זה.  אפילפסיה יכולה לנבוע ממצבים מולדים ונרכשים, מצבים גנטיים ומשפחתיים, מצבים הורמונאליים ועוד. לרוב לא ניראה ממצאים לא תקינים בהדמיות מוחיות.

 

מהם הגורמים השכיחים לארועים פרכוסיים?

הרעלות ושינויים במאזן המלחים בגוף : שינויים ברמות נתרן, אשלגן, סידן, רמות סוכר נמוכות וגבוהות מדי. תופעות לוואי של תרופות רבות כמו אפילו תרופות נגד פרכוסים. מצבים של  גמילה מאלכוהול ואפילו תרופות לשינה (כגון ואליום)

בעיות כלי דם מוחיים : בעיקר אחרי אירועים של אוטמים מוחיים, נטייה לקרישיות יתר או דימומים מוחיים שמערבים את קליפת המח בעיקר יכולים להתבטא, אפילו בהתחלה, כפרכוס .

זיהומים : סיבוך של דלקת קרום המח , או של רקמת המח עצמה,מנינגיטיס או זיהומים כללים בגוף הכוללים גם את מערכת העצבים המרכזית.

גידולים : גידול מוחי יכול לגרום התקף אפילפטי בגלל שינויים במבנה של כלי דם במח או לחץ על אזורים חשובים בקליפת המח. לרוב בשל דימומים שנוצרו בגדילתו.

חבלתי : בעיקר חבלה לקליפת המח . יכול להיות בשלב של הפגיעה עצמה,בשלב החריף או כסיבוך מאוחר.

אחרים- מוכרים מצבים בהם יש נטייה של המח להגיב בפרכוסים- כמו חום גבוה, זיהום, נצנוצי אור (כמו בדיסקוטק), חוסר שינה, אלכוהול וסמים.

 

הסיבות לאפילפסיה כמחלה  :

סימפטומטי : זה אומר שהפרוסים החוזרים הם משניים למשהו אחר.  בגיל צעיר (ינקות וילדות מוקדמת), תתכן משנית לבעיות מולדות (בעיות במבנה במוח, בעיות מטבוליות, תסמונות גנטיות, פגיעות מוחיות בזמן הלידה), בגיל מבוגר, ניראה יותר בעיות של כלי דם מוחיים (שבץ) ופגיעות מוחיות ניווניות.. בגילאי הביניים מדובר על זיהומים, טראומה וגידולים (שהוצאו או שלא הוצאו).

אידיופטי : זה אומר שלא ידועה הסיבה לפרכוסים החוזרים והמחלה. בעבר חלק זה נחשב לרוב הגדול של הסיבות, רב התסמונות שנחשבו אידיופטיות מזוהות היום כגנטיות, אבל עדיין יש מצבים של אפילפסיה שלא ניתן לזהות את הגורם שלה. לרוב אלה אפילפסיות כלליות.

גנטי : תסמונות נדירות שבהן מוצאים פגמים גנטיים, בעיקר בהפעלה החשמלית של המח, בחיבורים שבין העצבים, בעיקר בתעלות ומשאבות של מלחים האחראיים על כך – נתרן אשלגן, סידן, כמו גם שליחים עצביים- הורמוניים שתורמים לתקשורת תקינה בין חלקי מח שונים..

קריפטוגני : פגם מקומי שלא מצליחים למצוא אותו. אפילפסיה נחשבת קריפטוגנית אם יש התקפים מוקדיים אבל ב-MRI לא רואים שום ממצא באותו איזור. עם שיפור ההדמיה השכיחות של סיווג כזה יורדת.

 

החלוקה העיקרית בין סוגי פרכוסים שונים נקבעת לפי מצב ההכרה. אם יש שינוי במצב הכרה, המצב נחשב כפרכוס כללי. אם הפרכוס ללא שינוי במצב ההכרה, הוא נחשב חלקי.

הסוגים המוכרים כהתקפים אפילפטיים כלליים מורכבים (מוזכרים במילון המונחים של נוירולוגיה) הם  Absence Tonic-Clonic, Tonic, Clonic, Atonic, Myoclonic..

ההתקפים החלקיים בהם אין שינוי במצב ההכרה (גם הם מוזכרים במילון המונחים של נוירולוגיה) יכולים להיות  ממקור תנועתי, תחושתי, כמו תנועות רגליים או תחושות שונות בגוף ואפילו שינויים בראייה.

המצב המסוכן ביותר בעיקרון הוא מצב של פרכוס ארוך מאוד  שאינו מסתיים לאחר דקה או דקות ספורות וניקרא סטאטוס אפילפטי Status epilepticus (SE) , בו ההתקף ממושך מאד או התקפים חוזרים ללא חזרה למצב בסיסי של הכרה, הנמשכים מעל חצי שעה.